להקשיב לאשר אבד | חלק ב': זיכרון ישראלי
\\ הרב דן פרת

 

א'

 

זמן התדלוק, אם אינו מוקדש לניקוי השמשות במגב עם מי הסבון המלוכלכים שליד המשאבות, הוא זמן גנוב. רגע הנופל לידיך כאילו חזרת להיות ילד, בלי שאתה אמור לעשות עימו דבר. בדרך חזרה מירושלים אני יורד במחלף לטרון, וכשאני עומד כך חסר מעש ליד המכונית בתחנת הדלק, מבטי משוטט על פני הגבעות הרכות, על העמק המעובד בצבעיו החומים והצהובים הרעננים עדיין, גווני ראשית הקיץ. מכאן הרגע נפתח כמו שער קטן לגינה נחבאת, שער מחשבות לא פרקטיות המוביל אל גן זיכרון עזוב.

 

האמת היא שהמחשבות הללו החלו עוד בזמן העלייה לירושלים, כשחלפתי על פני מחלף אחר - שער הגיא, כתמיד מעיף מבט בחאן העזוב, החצי חרב, הניצב שם. איש אינו יכול לבוא בשעריו הזוכרים את הימים בהם הדרך מירושלים ליפו נמשכה יומיים והנוסעים בעגלות או בדיליז'אנסים מצאו בו פינה, להם ולבהמתם, לפוש ולסעוד את ליבם. לא מוזיאון מקומי צנוע, לא חנות מזכרות, אף לא מכונת ממכר אוטומטית לחטיפים או פחיות משקה. על בניין המשאבה שליד מושב שואבה מתנוססת בזיכרוני הכתובת שנמחקה על ידי חברת מקורות ב-1984 'ברוך ג'מילי, פ"ת פלמ"ח 1948'. האם הייתה הכתובת הזו עדות חשובה שהייתה צריכה להשתמר ברוב תשומת לב, או אולי ביטוי ראשוני ללכלכנות ישראלית. לזמן אין דעה. הוא עורם אבק ושנים על בני אדם, על שירים, על רעיונות. הייתה כתובת ואיננה עוד. האנדרטה שלזכר הפורצים שעל הר ממול עדיין עומדת, רוב החולפים על פניה במחלף שורש אינם יודעים מדוע.

 

מה שונה הייתה בילדותי העלייה לירושלים. הנסיעה המתפתלת דרך רמלה, דרך אבו גוש. אני זוכר כיצד נחתך ההר ובותר באמצעו כמו בסכין המונף כנגד גוף אישה. עכשיו המכונית דוהרת קדימה בדרך הרחבה, הבטוחה, היודעת, שאינה מתפתלת עוד. עליתי לירושלים בעניין קצר וממוקד - ביקור קצר בארכיון של 'יד ושם'. מכונת צילום מעתיקה מסמך ואני שוב בחוץ, תחת שמי התכלת מעל אדמת הגיר הלבנה הבוהקת, המאובקת, סגור וחתום כנגד כל רוחות הרפאים שסביבי, כל השואה הזאת שאין בכוחי להתעסק בה בסתם יום רגיל של עבודה. בתחנת הדלק שוקעת השמש. בניגוד לזמן ההוא לפני 3,300 שנה בו עמד יהושע כך כמוני במחלף לטרון, ואמר לה לידום.

 

לפתע עולה בי תשוקה להכיר את מבע פניהם של חמשת מלכי האמורי, לגעת בכלי נשקם, לשמוע את זעקות הקרב של הפולשים הפראים מן המדבר, את נשימות אפם האחרונות של הלוחמים הכנעניים המובסים. הזמן סביבי ממשיך להסתחרר ולנוע. כמה שכבות טובות של אדמה מעל תקופת ההתנחלות, הגיעה שנת 165 לפני הספירה, ועתה זהו יהודה המכבי, לוחם עברי עז נפש, סמל ולפיד לתקומה וגאולה שיום אחד תגענה, מזנב בשכירי החרב היוונים-סורים שמתפוגגים גם הם באבק הזמן, באבק פרסותיהם של הפרשים הצלבנים בני מסדר הטמפלרים, שריונותיהם הכבדים נוצצים בחמה הקופחת על שדות החיטה בהם דוהרים לעומתם הרוכבים המוסלמים בחרבותיהם העקומות. הרגע בתחנת הדלק קצר ומפנה בתוכו מקום ללא יותר ממספר הבלחות זיכרון רומנטיות. כשאני שוב במשרד, תחנת הדלק בלטרון איננה מניחה לי. אני מעיז להניח למשימות היום הדוחקות ומתחיל לחפור את שיש בה בכברת האדמה הזו שעצרתי בה כמו עגלון המבקש מעט תבן לבהמותיו.

 

מהו סיפורו של המקום בו עצרתי לתומי? מהם הסיפורים הנחים תחת האדמה שלרגלינו? הדי הקרבות הקדומים דועכים מול צילה הכבד של שנת 1948, נקודת עוגן בזמן לטרון, נקודת עוגן בזמן היווצרות הזהות הישראלית החדשה. שדות עמק איילון נפתחים כמו ספר ישן, שמות, פנים...

 

את מי עלינו לזכור, את מי לשכוח בהרכיבנו מחדש את פסיפס העבר? הינה שֵם - מאיר טוביאנסקי, פני אדם בגיל העמידה, נדחקות ועולות. בבוקר נחקר בתל אביב. ובשעות הצהריים הובא לכאן, לבניין בית הספר המשותף שבין הכפרים בית ג'יז ובית סונין, שאינם קיימים עוד, כדי להישפט על ידי חוקריו. כמה שעות אחר כך, בבית הקשתות, בית ערבי נאדר יופי בן שתי קומות, הבית היחיד ששרד מהכפר הערבי בית ג'יז שעל חורבותיו עומד כיום קיבוץ הראל, ירו שישה פלמ"חניקים צעירים בגבר קשור העיניים מבלי שכלל ידעו מי הוא, מבלי שידעו שכעבור ימים אחדים יתברר שכל העניין בטעות יסודו. מאיר טוביאנסקי היה חף מפשע לחלוטין. חוקריו-שופטיו-רוצחיו לא הועמדו לדין. זה הפך לראש אמ"ן, האחר למנכ"ל משרד החוץ...אולי כסמל לפרצופה של המדינה שתבוא, ואולי לא.

מדוע אני מתעסק בקטנות? נטפל אל הטריביאלי הקורה בכל מלחמה? הרי כאן נלחמה חטיבת הראל בקרבות עקובים מדם כנגד הלגיון הירדני. לא מצליחה לעקור אותו מאחיזתו בבניין המשטרה הבריטית, הניצב על הגבעה, חולש על הדרך לירושלים. בראשון מבין הקרבות, בקרב האיום מכולם, נלקחו ניצולי שואה ממש מן האוניה שהגיעה מן היבשת החרבה. נשק שכמעט ולא ידעו להפעילו ניתן בידם, מפקדים אשר את שפתם לא ידעו הורו להם להסתער כשהם נקצרים בשדות החיטה, דמם שזרם בורידיהם שש שנים בתופת הקפואה צובע את האדמה. מי שנותר מאותו המון אבק האדם, נס על נפשו מפני תותחי הלגיון כשערביי הכפרים הסמוכים בית ג'יז וכפר סונין גולשים מכפריהם ומזנבים בהם. לא לאורך ימים נמשכה שמחת בני הכפרים. לעולם לא נדע אם גורשו או ברחו. הדבר תלוי באיזה סיפור אנו בוחרים. אך עובדה היא שבתיהם נהרסו, שמותיהם נתווספו לסיפור עצוב אחר, סיפור לא לנו, בו אל לנו לעסוק. על אדמתם עומד אותו הקיבוץ לא רחוק מהמקום בו עמדתי ומילאתי דלק.

היכן שהוא אמורה להיות כאן מצבה בחורשת איקליפטוסים קטנה, לזכר 68 פועלים מצרים שמתו ב-1917. הללו הובאו על ידי הבריטים לסלול במקום כביש לאחר כיבוש הארץ מידי התורכים. הם חלו בבילהרציה והבריטים קברו אותם בקבר משותף ללא שמות, רק מספרם והכתובת 'בשם אללה הרחמן,אין אל מבלעדי אללה ומוחמד הוא שליחו' מישהו הזיז את המצבה מעל הקבר. לבטח שלא מרוע, או כוונה אידיאולוגית שהיא. כה הרבה היה ונשכח. באו אנשים ומתו, עתה נעלם גם מקום קברם, מפנה מקום בתודעה למתים טריים יותר. למשל לחללי חיל השריון שהקים כאן את אתר הזיכרון המרכזי שלו. טנק אימתני ניצב על כן בטון ענק מעל כולנו. אך לא רק אתרי זיכרון לחללי מלחמות ומוזיאונים צבאיים מצמיחים שדות לטרון, לטרון חיה וחוגגת. מאות אלפים, זקנים, נשים וטף נוהרים ל"מיני ישראל" לחזות בפלא - דמותה המוקטנת של ארצנו הקטנטונת ממילא. קבוצות חרדים, זיכרונותיהם נבדלים מזיכרונותינו, מתגודדים בדבקות סביב כותל מערבי ננסי. רבניהם אסרו עליהם לדרוך במקום חורבן בית המקדש והם כתתו את רגליהם למצוא בלטרון מקדש מעט. הינה הם כורעים ומשתחווים מול הפסל דמוי הקיר שלא אוזניים ולא עיניים לו, שבנו להם הציונים. במרחק, מבצבצים בתיו של הישוב נווה שלום. עוד מקום עם דרך זיכרון אחרת שאינה מציבה בהכרח את תמונת הראי - העצמאות שלנו מול האסון שלהם. בתים, גינות, ילדים משחקים כדורגל על הכביש...מנסים להשמיע קול המקשיב לתרועות הניצחון ולבכי התבוסה כאל קול חי אחד המנסה לחיות יחדיו.

כה רגועים ושוממים נראים העמק והגבעות סביבו למי שרק חולף מעליהם במחלף. אך מי שיניח למעדרו לחפור רק מעט, יתקל בחרבות ובמקלעים, במחרשות ובקומביינים העולים חלודים מן האדמה כשאלות טורדניות: מה לזכור? איך לזכור? עד מתי לזכור? למען מה, למה לזכור?

 

כה כבד יכול להיות משא הבוחרים לזכור עד שלעיתים רוצות הרגליים לנוס אל בין כתליו הדוממים של מנזר השתקנים שעל הגבעה הצופה אל הכביש המהיר, לנוח בין נדרי נזיריו, בין הכרמים ועצי הזית המעטרים את חומותיו. הגפנים הרי אינן זוכרות את אלמנתו של מאיר טוביאנסקי, את ילדיו שמתו זה מכבר של פועל הדרכים המצרי, את ניצול השואה הערירי שנותר לדמם למוות בשדה הקרב, שדה החיטה.

כל הדברים סופם לכלות. זו דרכו של עולם. אך באופן ספציפי יותר, נראה שזו דרכה של החברה הישראלית. נראה שאנו תרבות שמוחקת ושוכחת. סוג של אלימות מודחקת המופנית לא רק כלפי אויבינו אלא גם כנגד עצמנו. לעיתים כאשר אני נפלט מן המולת הפירות היבשים, התבלינים והדגים המלוחים של שוק לוינסקי בדרום תל אביב אני מוצא את עצמי עולה ברחוב הרצל, אל הבניין שאינו עומד יותר בסופו - גימנסיה הרצלייה. המונומנט ההיסטורי והארכיטקטוני הנדיר הזה נהרס לא על ידי עם כובש אלא על ידי ראש עיריית תל אביב כיוון שהפריע לתנועה. במקומו נבנה בניין מכוער. איזה עם הוא זה הבז כה לעברו? המוחק ציון דרך כה משמעותי, כה מרכזי, כה יפה. הרי בניינים זוכרים, בקיומם הם מספרים את סיפורו של הקולקטיב, את סיפור העבר המשותף לכולנו, הבונה ומאחד אותנו כקהילה. הגימנסיה היא זיכרון חי של ראשית הציונות, של העיר העברית הראשונה...אבל היא הפריעה לתנועה... פשע זיכרון בלתי נתפס.

מי שניסה להרוס את החאן בחדרה, מי שלא בנה מדרחוב תיירותי ושימר את הרחוב הראשון בפתח תקוה, מי שנותן לחאן בשער הגיא להמשיך ולשתוק, לא ייתן את הדין. אולי מכיוון שהקימו את המקום הזה פליטים. אנשים שנעקרו מן הבית שגדלו בו. שהודרו מן השפה בה שרה להם אימם שיר ערש. מהיכן ימצאו כוח להגן על בית שמספר סיפור של מה שהיה, כיצד לא יהיה גס לב אנשי העבר המחוק בבית שזוכר?

אנו זקוקים לכולם, לרחובות, לבתים, לסיפורים ולשירים. לא לשמות אנשים מחוקי פנים שנפלו בקרב, לא לאמירות כלליות או אנדרטאות מכוערות, אלא לאנשים שאת תווי פניהם אנו מעלים בבהירות כדי לדעת לא כיצד מתו אלא כיצד חיו. הם זקוקים לתשומת הלב שלנו לא בגלל שהם חשובים במיוחד אלא בגלל שאנו צריכים להכיר אותם, לדעת בדיוק איך נראו חייהם אז, כדי שנוכל לתת לעצמנו שם עכשיו.

ב'

מדינת ישראל היא מדינה הלכודה במלכודת מחיקה עצמית. האידיאולוגיה הציונית צופנת בחובה הפניית גב משכיחה כלפי הגלות ולמעשה מוחקת את מירב העבר ההיסטורי הידוע של היהדות, מוחקת אפילו את זיכרונם של רוב הנרצחים בשואה. הקונפליקט הישראלי פלשתיני גורם לכך שעברו של המקום בו אנו חיים, העבר הקרוב והמדַבר מכל מקום, עברה הערבי של ארץ ישראל, נידון גם הוא למחיקה.

על אף המסגרת הדמוקרטית, אנו חיים במרחב זיכרון טוטליטארי. מרחב דל ומוגבל בו הזיכרון איננו של מסכתות חיים שלמות שהיו, אלא של רגעי מוות. מדינות בהם שלט פולחן המוות כסוג העיקרי של הזיכרון הקולקטיבי היו מדינות בעלות אופי פשיסטי וטוטליטארי. מדינת ישראל אינה מדינה כזו אך יש לשים לב למקורות הלא מכובדים הללו.

יום הזיכרון מייצג את הדרך בה מדינות חילוניות רבות זוכרות את מתיהן. מבנה זה הועתק על ידי מדינת ישראל ולא היה בו רע אילולא הייתה הזו הדרך היחידה בה בחרה המדינה לזכור את עברה - דרך רשימה של מלחמות, פיגועים, אסונות ושמות של אנשים נעדרי עבר ותווי פנים. מדינה שאיינה מסוגלת להציע תכנים חיוביים לאנשיה כדי להתכנס יחדיו ולזכור עבר משותף נותרת עם פולחן מוות. מדינה כזו מצליחה להעלות על נס רק את מה שאבד, מספרת מחדש ובאופן מעוות את סיפור עקידת יצחק לא כניסיון אלוהי את האדם, אלא כדרך חיים בה כדי לשרוד בעולם חסר האל, האב מניף שוב ושוב ומרצונו את המאכלת - הדור הבוגר ממשיך לשלוח את הדור הצעיר למות בקרב, במיתוס חדש בו שום מלאך לא קורא מעולם "אל תישלח את ידך אל הנער".

כה פשוט ונוח להתרכז באובדן. לשיר שיר עצוב כללי לנופלים חסרי פנים של ממש, להקים אנדרטה. לא שאין התייחסות לנושא הזיכרון. האוויר מלא ודחוס זיכרון. זיכרון ריק ומעיק שכאילו משחרר אותנו מן הצורך האמיתי לזכור באמת. יהודה עמיחי שם את האצבע על הנקודה הזו כשהוא כותב:"שהר הזיכרון יזכור במקומיזה תפקידו. שהגן לזכר יזכורשהרחוב על שם יזכור...שהיזכור יזכור...כדי שאוכל לנוח."דבר לא נטען באופן חיובי על ידי העבר. ההווה רק מועב, מתרוקן על ידו.

במשמעות הישראלית יש למילה זיכרון קשר הדוק לעצב ולדמעות, איננו יודעים לזכור את העבר בשמחה או סתם בחיוב. העיצוב המאני-דפרסיבי של יום הזיכרון/יום העצמאות הוא מעוות ויוצר את המפלצת הדוחה וחסרת התוכן העשויה שירי בית קברות, פטישי פלסטיק ומנגל. אך ההיסטוריה של העם היהודי איננה תנועה מתאריך של פוגרום אחד למשנהו, ושל מדינת ישראל איננה רצף של מלחמות ומבצעים צבאיים. יש לזכור זאת דווקא ביום הזיכרון, ובמיוחד ביום העצמאות.

כשאנו מחפשים דרכים לחזור אל זיכרונותינו כקבוצה יש לנסות ולשחזר את דרכי הזיכרון המסורתיות שלנו. חג הפסח מספר את הזיכרון של הסיפור של הקולקטיב. זהו סיפור חי של בנייה, התפתחות ותקווה. זיכרון של חיוניות וחיים. המסורת היהודית נהגה לזכור לאורך מאות בשנים דרך מסגרת שנקראה 'פורים קטן'. יצירת חג קהילתי, מקומי שזוכר אירוע או זמן חשוב לקהילה. זיכרונות אלו היו תמיד זיכרונות של ישועה, גאולה,תקווה ושמחה. השבת היא טכס שבועי חי המשמר את ההתרגשות ממעשה הבריאה מין העולם שסביבנו... נוכל לתת אינספור דוגמאות. בשום מקרה הזיכרון איננו של אנשים שמתו ובמותם ציוו לנו את החיים. אלא של מודלים הפותחים אפשרות לזיכרון חיובי ואופטימי. כזה צריך להיות עיצוב הזיכרון במרחב הציבורי שלנו - אופטימי, זיכרון המעלה את אותם דברים לאורם אנו מנסים לבנות את חיינו כחברה כיום.

יש להבדיל בין מרחב זיכרון ציבורי ואישי. מרחב הזיכרון האישי חשוב למשפחות החללים שזה מקרוב נפלו. משפחות אלו אינן זקוקות לתכנים. הכאב והיגון חיים בתוכם וזקוקים למסגרת ראויה. יום הזיכרון יכול להיות מסגרת ראויה ומכבדת שכזו אם יופרד מיום העצמאות. ונפסיק לעשות ממנו יום ההכנות לחגיגה של הערב. יום הזיכרון צריך להיות מצוין במערכת החינוך, בכנסת ובכלי התקשורת ואינו צריך להיות יום של חופשה או מחצית החופשה חוץ מלאלו הקשורים אישית לנופלים בקרב.

שונה ממרחב הזיכרון האישי היא חווית הזיכרון או עיצוב הזיכרון במרחב הציבורי. טעות היא לנסות לעורר באמצעים מלאכותיים צער אישי כלפי אנשים שמעולם לא הכרנו ומתו לפני שנים רבות. התוצאה תהייה חייבת להיות קיטשית, לא אמינה ובסופו של דבר תגרום ליחס לא מכובד כלפי אותם חיילים שנפלו בקרב. כל דבר סופו לכלות, השאלה מה כקבוצה אנו בוחרים לזכור. מה בגורלם של החיילים שמתו מניע אותנו לזכור אותם? האם העובדה שמותם אפשר לנו לחיות? (במותם ציוו לנו את החיים). יש בכך משהו לא מוסרי. מדוע עדיפים חיינו על חייהם? אולי המעטים ציוו במותם את החיים לרבים? גם כאן החשבונאות המספרית לא עקרונית וחשובה מספיק. הדרך היחידה לזכור אדם שמת, אליו אין לנו קשר ישיר, הוא מהסיבה שבמותו אפשר למהות מסוימת, לערך מסוים, לרעיון, לחיות. במקרה שלנו מדובר ברעיון המדינה היהודית. לא במסגרת בלבד, במהות.

 

הזיכרון הקולקטיבי נעוץ בתפיסה של חשיבות המדינה ושל הערכים עליה היא מושתתת. יום הזיכרון הקולקטיבי חייב להיות יום העצמאות. חייבים להפוך אותו מיום שהתרוקן מתוכנו ליום התוכן המרכזי של השנה בישראל.

 

במשך השנים בהן חייתי בארצות הברית התרשמתי מהדרך בה האמריקאים מתייחסים למורשתם. הלימוד של מלחמת העצמאות האמריקאית קשור ללימוד של התפתחות הדמוקרטיה הראשונה בעולם המודרני. הסיפור ההיסטורי משולב בסיפור המאבק על החופש האישי והקהילתי אז והיום. שיאה של המהפכה האמריקאית איננה בניצחון על הבריטים אלא בכתיבתה המורכבת של החוקה האמריקאית אשר נלמדת בחרדת קודש כאילו היא עשרת הדיברות. הלימוד הוא מעמיק וכולל גם את התוספת לחוקה את ה- Bill of Rights, המסמך המתעד את החירויות האישיות של האזרח במדינתו החדשה. המלחמה הארוכה והקשה, הנופלים הרבים שמתו מזמן, נתפסים כלוחמים שהייתה להם הזכות לקחת חלק במאבק על צדק חופש ושוויון. יום זיכרון לזכרו של מרטין לותר קינג ג'וניור גם הוא אינו כדי להתאבל על מותו של אדם בטרם עת, אלא כדי לחגוג את ניצחון המאבק בגזענות.

מסמך היסוד שלנו הוא מגילת העצמאות והערכים הנובעים ממנה. אלו עשרת הדברות המודרניות שלנו. מלחמת העצמאות והמלחמות הבאות אחריה חייבות להילמד ולהיזכר לאור הדברים הכתובים בה. התנועה הציונית, השואה, היחס לערבים... כל השאלות הללו צריכות להיות נידונות לאורו של טקסט מכונן. כמובן שיהיו כאלו שיטענו שהמגילה אינה כתובה טוב ונכון מספיק או כאלו שיטענו כי אנו מתעלמים בזדון ובשרירות לב מן הכתוב בה. אולי כך הדבר. תמיד אפשר יהיה לטעון כי אנחנו או הטקסט צריכים להיות טובים יותר. עדיין יש לנו נקודת מוצא יותר מסבירה ומספקת.

יום העצמאות יכול להפוך ליום המאחד את כולנו סביב ערכים אוניברסאליים המונחלים באופן פרטיקולריסטי. מגילת העצמאות פותחת את היריעה לאמונה בערכים פלורליסטיים, הומניסטיים ודמוקרטיים. אלו אינם ערכים יהודיים דווקא. אך סיפורם הפרטי, סיפורו של העם היהודי השב לארצו, סיפור קיבוץ הגלויות, השואה, המלחמה, בניין מדינת ישראל, המשך הקונפליקט עם הערבים, הטקסטים היהודיים אותם איננו חולקים עם העולם כולו, כל אלו הם הלבוש הפרטי שלנו, ההתמודדות של הקבוצה הספציפית שלנו עם ערכי היסוד האוניברסאליים.

יום העצמאות חייב להיות יום של חגיגה של דמוקרטיה ושאיפה לשפרה, חגיגה של שלום שהושג ושאיפה ותקווה לשלום שיבוא. יום המספר את סיפורה של הקבוצה, של הלאום, ואת סיפור ניסיון הושטת היד שלה (המוצלחת או הבלתי מוצלחת) לשכניה. אם להשתמש במונחי המפה הפוליטית הישראלית, יום העצמאות צריך לשלב בתוכו תכונות שנתפסות בעיננו ימניות ושמאלניות כאחד. סוג של אחדות ניגודים מבלעדיה נידרדר או ללאומנות גזענית או נתפרק לקוסמופוליטיות חסרת שורשים.

כך נוכל להיות מבולבלים פחות כאשר נשאל את עצמנו למשל מה לזכור ומה לשכוח מתוך אינספור הקולות המהדהדים אלינו מתוך שכבות מקום כמו לטרון. נכון, התשובות עדיין לא תהיינה מוחלטות, ומה שרלבנטי היום אולי נרצה מחר לשכוח. עדיין עם אותו הסיפור הניצוק בתוכנו כחוט שדרה יציב נוכל להתגאות בדמויות היסטריות לוטות בערפל כמו יהושע ויהודה המכבי. נוכל להתגאות בגבורתה של חטיבת הפלמ"ח ולתת היגיון למותם של ניצולי שואה. יהיה אפשרי יותר להבין ולקבל זיכרונות של בלבול, חוסר אונים וטיפשות (חלק בלתי נפרד מן החוויה האנושית) לצד זיכרונות של נחישות, גבורה ודבקות במטרה. ובעיקר , נוכל להפנים באופן ערכי ובוגר את ההבנה שבמלחמה נפגעים שני צדדים ותקומתו של האחד לא חייבת להיות לנצח חורבנו של האחר. פורמט זיכרון אמיץ ומלא שכזה יכול להכיל את הסיפורים העולים מן האדמה ובסופו של דבר לספר את סיפורו של האחר בלי לפגוע בסיפורנו שלנו.